<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי ישמעאל ב"ר יוסי</h1>
<h2>דף נט.</h2>
ה"ג בפרק דיני ממונות [סנהדרין ל"ו ע"א] ובפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"א], מימות משה רבינו ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. ואע"פ שיש לדחות ששתי המעלות באיש אחד [לא מצינו], אבל מעלה בתורה היתה, שהרי רבי אמר על רבי אלעזר ב"ר שמעון גדול ממנו היה בתורה. כמו שכתבתי בסדר רבי יהודה הנשיא דהיינו רבי, ובתחילת הספר. מיהו ה"ג בפרק כל היד [נדה י"ד ע"ב] במעשה דרבי חייא בר ביסא, דא"ל רבי ישמעאל בר' יוסי זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא היאך מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד. ורבי קרא לרבי יוסי (ב"ר) [ברבי] פירוש גדול הדור. כדאיתא בראשית הגז [חולין קל"ז ע"א] דא"ר אלמלא דברי ב"ש וב"ה דברי תורה ודברי בריבי דהיינו רבי [יוסי] דברי קבלה אנו כריבי שמעינן. מיהו התם משום הכרעה דאמרה משום חגי זכריה ומלאכי.
<h2>דף סה.</h2>
גרסינן ביבמות פרק מצות חליצה [ק"ה ע"ב] קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי מאיר דאמר איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה. ומאן חכמים רבי יוסי וכו'. והתם כל מעשה אבדן עד אדהכי אתאי יבמה קמיה דרבי א"ל רבי לאבדן פוק בידקה. בתר דנפיק א"ל רבי ישמעאל ב"ר יוסי כך אמר אבא איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה. וכך עשה רבי מעשה. ומסקינן התם א"ר אמי מדבריו של רבי [נלמוד] קטנה חולצת כפעוטות. רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, ופירש רש"י שנה אחת קודם לזמן שתי שערות.
וגרסינן נמי בפרק המקבל [גיטין ס"ה ע"א] אמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. וכנגדה בקטנה מתקדשת למיאון. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדרים והקדשן הקדש, וכנגדו בקטנה חולצת. ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. נראה לי דרבא אליביה דרבי יוסי אמרה כרבי ישמעאל בנו שהעיד משמו וליה לא סבירא ליה. והא דפרק התקבל איידי דקאי במילי דקטן נקט רבא למילתיה בהני תלת מיליה ואליבא דרבי ישמעאל ב"ר יוסי, וליה לא סבירא ליה. והילכתא עד שיביא שתי שערות. איכא למימר סיומא דמילתא דרבא היא. דתימה לפרש דרבא פליג אדרב נחמן רביה, דפסק בבבא בתרא פרק מי שמת [קנ"ו ע"א] אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לקידושין לגירושין לחליצה ולמיאונין, ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. ומסקינן לחליצה לאפוקי מדרבי יוסי דאמר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה קמ"ל דלא כרבי יוסי. ותו מסקינן והילכתא תוך הזמן כלפני הזמן, והלכה כגידול בר מנשיא, והילכתא כמר זוטרא, והילכתא כאמימר, והילכתא כרב נחמן אמר שמואל בכולהו. וגרסינן בפרק בא סימן [נדה נ"ב ע"א], תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה או חולצת או מתיבמת וכן תינוק וכו'. ובגמרא וכיון דתנא חייבת בכל המצות או חולצת או מתיבמת למה לי לאפוקי מדברי ר' יוסי דאמר איש כתיב בפרשה וכו'. סתמא דבא סימן כסתמא דמצות חליצה.
ותימה הא דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים וכו'. דמדקאמר זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים, משמע וליה לא סבירא ליה. דהא קא מסיים אבל חכמים אומרים אשה אפילו קטנה. ו(א)שמעינן ליה לשמואל דהיכא דאמר בהאי לישנא אבל חכמים אומרים וכו' אפילו אי יחידאה היא סבר ליה כוותיה. דהכי גרסינן בפרק אותו ואת בנו [חולין ע"ח ע"ב]. תניא אותו ואת בנו נוהג בנקיבות ואינו נוהג בזכרים חנניא אומר נוהג בין בזכרים בין בנקיבות. אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא וכו'. עד ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל זו דברי [רבי] יהודה אבל חכמים אומרים וכו', ומאן חכמים חנניא. שמע מינה כיון דיחידאה קאמר בלשון חכמים כאילו יחיד אצל רבים. כההיא דפרק כיסוי הדם [שם פ"ה ע"א], ראה רבי דבריו של רבי מאיר באותו ואת בנו ושנאן בלשון "חכמים" וראה דבריו של רבי שמעון בכיסוי הדם ושנאן בלשון "חכמים". ותימה [ורחוק] לומר דאמוראי פליגי אליביה דשמואל.
מיהו ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול [ס"ז ע"א], בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן בבת ישראל שנישאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר דברי רבי יוסי. ורבה ורב יוסף מפרשי טעמא בגמרא. ומסקינן אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יוסי אבל חכמים אומרים וכו'. ופרכינן זו ולא סבירא ליה וכו' עד אלא זו וסבירא ליה. הכא נמי איכא למימר זו דברי רבי מאיר וסבירא [ליה], משום דסתם לן מתניתין כוותיה הכא ובפרק בא סימן [נדה נ"ב ע"א]. מיהו הא קשיא לי, דאי יחידאה קאמר אבל חכמים אומרים. דבההיא דיבמות רבים נינהו. וסבירא ליה דאפילו הכי הלכה דעובר כמאן דאיתיה דמי. ולטעמא דאמר המזכה לעובר קנה. ומיהו הא פיסקא דגמרא לא קנה.
וכמו שכתבתי דרבא אליביה דרבי יוסי אמרה למילתיה, נראה לי כי היכי דלא תקשי דרבא אדרבא. דהכי גרסינן בפרק יוצא דופן בגמרא [שם מ"ה ע"ב] בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין. אמר רבא תוך הזמן כלפני הזמן רב שמואל בר זוטרא מתני לה שמעתא דרבא בהאי לישנא, אמר רבא קטנה כל י"ב שנה ממאנת והולכת. פירוש וכל שכן שאינה חולצת דהא קטנה היא. (פי) מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת. ופרכינן היא גופה קשיא אמרת אינה ממאנת אלמא גדולה היא, ואי גדולה היא תחלוץ וכו', עד כי אמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה. אלמא דרבא גופיה קאמר דבודקין לחליצה. וקשה הך. אלא ש"מ התם לפרושי מילתיה דרבי יוסי אתא, דלא כל קטנה בת חליצה היא, ולאפוקי מדרבי אמי דאמר קטנה חולצת בפעוטות, קמ"ל עד שתגיע לעונת נדרים. ותרוייהו אליביה דרבי דעבד כרבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו. ובחליצה מודים חכמים לרבי מאיר דמקשינן אשה לאיש. כדאיתא בבתרא [דיבמות] ובכמה דוכתי [ס"א ע"ב, קי"א ע"ב, קי"ט ע"א]. דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין. אמרו לו לרבי יפה אמרת שאין חולצין, איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. נראה מולקחת את יבמתו השוה לו וכתיב האיש ששניהם שווים בגדלות וכו'. וביבום בחששה דמיעוט פליגי. כדמסיים התם.
במעשה זה דרבי ישמעאל ב"ר יוסי הירושלמי חולק על גמרא דידן. דגמרא דידן משמע דרבי סבר דלחליצה בעי בדיקה. דהא אמר ליה לאבדן זיל בדקה. אבל בירושלמי [יבמות פי"ב ה"ד] [אמר] רבי ישמעאל ב"ר יוסי בעי קומה רבי מה בין קטן מה בין קטנה אמר ליה איש כתיב בפרשה, ברם הכא ונגשה יבמתו אליו מ"מ. הרי משמע שרבי היה סובר דאפילו קטנה חולצת. מיהו נוכל לומר לאחר שהעיד רבי ישמעאל לפני רבי משם אביו חזר ושאל את רבי מה טעמו של אביו שחלק דין יבמה דאפילו קטנה מדין יבם דבעינן שיהא גדול. והשיב יבמתו משמע מכל מקום, ולא כתיב בפירוש אשה, אבל [גבי] יבם כתיב "האיש" ומשמע שיהיה גדול.
